יש סוג של תקיעות שקל לזהות.
פיטורים. פרידה. משבר שמטלטל את הקרקע וברור שמשהו חייב להשתנות.
אבל יש עוד סוג, שקט הרבה יותר, ודווקא בגללו קשה יותר לשים עליו את האצבע.
אין משבר. אין דרמה. על הנייר הכול בסדר.
יש עבודה, יש בית, יש שגרה שעובדת.
ובכל זאת, בערב של יום ראשון, כשהכול כבר שקט, עולה תחושה דקה: החיים דורכים במקום.
לא רע. פשוט אותו דבר.
אותו בוקר, אותה נסיעה, אותם ימים שמתחילים להיטשטש אחד לתוך השני. והמחשבה שחוזרת: "זהו? זה כל מה שיהיה מכאן והלאה?"
למה דווקא "הכול בסדר" מקשה לזוז
כשיש משבר, יש גם דחף ברור. הכאב מזיז.
אבל כשהכול בסדר, אין מנוע כזה.
ואז נכנסת מלכודת שקטה: אם אין שום דבר רע, במה בכלל יש להתלונן?
הרבה אנשים שמרגישים את התקיעות השקטה הזאת גם מרגישים אשמים עליה. "יש לי הכול, אז למה אני לא מרוצה?"
האשמה הזאת רק מוסיפה שכבה. במקום לבדוק מה חסר, אנחנו עסוקים בלהוכיח לעצמנו שהכול טוב, ובכך מרחיקים עוד יותר את השאלה האמיתית.
כי "בסדר" ו"חי" הם לא אותו דבר.
אפשר שהכול יתפקד, ובכל זאת להרגיש שמזמן הפסקנו לבחור, ופשוט ממשיכים על מסלול שהוגדר פעם, מזמן.
כשאזור הנוחות הופך לכלוב
אזור הנוחות נשמע כמו מקום טוב. הוא מוכר, הוא בטוח, הוא לא מפתיע.
אבל אותם קירות שמגנים עלינו מהלא נודע הם גם אלה שמונעים מאיתנו לזוז.
כשכל יום דומה לקודמו, השגרה הופכת לסוג של הרדמה עדינה. היא מרגיעה את החרדה, אבל היא גם מעמעמת את התחושה שאנחנו בכלל בדרך לאנשהו.
והמחיר מצטבר בשקט.
לא בבת אחת, אלא בעוד שנה שעוברת, ועוד תוכנית שנדחית ל"כשיהיה רגע מתאים", ועוד "אולי בשנה הבאה" שהופך בלי שנשים לב להרגל קבוע.
התקיעות השקטה היא לא כישלון ולא כפיות טובה. היא לרוב פשרה שהתרגלנו אליה כל כך, עד ששכחנו שבכלל הסכמנו לה.
מה באמת מחזיק אותנו במקום
קל להסביר את התקיעות בעצלות או בחוסר משמעת.
אבל מתחת, בדרך כלל, יושב משהו אחר.
לפעמים זה פחד. לא פחד גדול ודרמטי, אלא חשש שקט מלגלות שאם ננסה ולא יעבוד, נישאר עם האכזבה.
לפעמים זו אמונה ישנה: "אסור לי לרצות יותר ממה שיש", "מי אני שאשנה דברים עכשיו", "זה מה שיש, ככה זה".
ולפעמים זו פשוט ההמתנה לרגע הנכון. אותו רגע מושלם שבו נדע בוודאות שזה הזמן לזוז. הבעיה היא שהרגע הזה כמעט אף פעם לא מגיע מעצמו.
אני אלון שמש, מטפל רגשי ומאמן להתפתחות אישית, ואני מלווה אנשים שמרגישים בדיוק את זה: שהחיים בסדר גמור על הנייר, אבל משהו בפנים מחכה כבר הרבה זמן להתחיל לזוז. בעבודה הפרטנית אני משלב שיחה עם כלים מעולמות ה-NLP, דמיון מודרך וקלפי השראה, כדי להבין מה מחזיק את הבלימה ומה הצעד הקטן הראשון שבאמת אפשרי.
כי תקיעות בחיים היא כמעט אף פעם לא חוסר יכולת. היא לרוב מקום שלמדנו להישאר בו, ואפשר ללמוד לצאת ממנו.
לא צריך לדעת את כל הדרך
אחד הדברים שהכי מקשים לזוז הוא המחשבה שצריך קודם לדעת לאן.
אנחנו מחכים לתוכנית שלמה, לוודאות, לתשובה הגדולה. ועד שהיא לא מגיעה, נשארים במקום.
אבל תנועה כמעט אף פעם לא מתחילה מהתשובה הגדולה.
היא מתחילה מצעד אחד קטן, שמחזיר את התחושה שאנחנו שוב בוחרים, ולא רק ממשיכים.
לפעמים כל מה שצריך כדי שהכול יתחיל להרגיש אחרת הוא לעצור רגע, להסתכל ישר על התקיעות במקום לעקוף אותה, ולהתחיל לזוז, גם בלי לדעת עדיין את כל הדרך.
זה בדיוק מה שאני עושה באימון אישי: לא לדחוף בכוח, אלא להחזיר תנועה.
שאלות שאני שומע על תקיעות
זו תקיעות, או שאני פשוט צריך מנוחה?
מנוחה אמורה להחזיר כוח. אחרי שנחים, בדרך כלל חוזר גם החשק לזוז. אם אחרי מנוחה התחושה של "דורך במקום" נשארת, או חוזרת שוב ושוב גם בתקופות רגועות, סביר יותר שמדובר בתקיעות ולא רק בעייפות.
למה קשה לי לזוז אם שום דבר לא ממש רע?
דווקא כי אין משבר. בלי כאב חד שמזיז, קל להישאר במוכר, גם כשהוא כבר צר עלינו. לרוב מה שמחזיק אותנו הוא לא היעדר יכולת אלא פחד שקט או אמונה ישנה, ואפשר לעבוד איתם.
